כששמעתי בפעם הראשונה את הצירוף "תיקון עולם", אהבתי את זה. זה נשמע לי גדול, אפילו מרגש. ובאותה מידה בדיוק שבה התרגשתי – עשיתי צעד קטן אחורה, הסתכלתי על המילים האלה ושאלתי את עצמי: רגע, מה זה בכלל אומר, לתקן את העולם?

מה בעצם צריך לתקן כאן? את השמש? את הים? את ההרים? את הפרחים? ברור שלא. העולם כפי שנברא הוא מלא שפע ושלמות. הים לא צריך טיפול, ההר לא זקוק לייעוץ רגשי, והעץ לא מבקש קואוצ’ינג.

מי שנמצא במשבר, מי שסובל, מי שפוגע ומי שנפגע – זה אנחנו, בני האדם. מה באמת צריך תיקון?

כשאנחנו אומרים “לתקן את העולם", אנחנו מתכוונים בעצם לתקן את בני האדם – את הלב, את היחסים, את האופן שבו אנחנו מתייחסים אחד לשני ולילדים שלנו.

תחשבו לרגע על עולם שבו הטוב שולט: עולם שבו הקבלה, החיבור, ההקשבה והחמלה הם השפה היומיומית. עולם שבו בני אדם מתייחסים אחד לשני כמו שהיו רוצים שיתייחסו לילדים שלהם.

עולם שבו יש משא ומתן, אבל כל צד באמת חושב: מה טוב עבור האחר, לא רק עבור עצמו. עולם שבו אנשים קמים בבוקר ושואלים: איך אני יכול לעשות היום טוב למישהו אחר?

כרגע העולם שלנו רחוק מאוד מהמקום הזה; הוא מלא אלימות, ניתוק, חרדה, מלחמות וריחוק בין בני אדם. כל אלה לא הגיעו מהפרחים או מהעננים, אלא מהלב הפצוע של בני אדם.

“ולכן, אם יש משהו שצריך ‘תיקון עולם’, זה לא הטבע ולא החיות – זה הלב האנושי. ואחת מנקודות המפתח לריפוי הלב הזה היא הלב של אימהות."

אהבת אם – הנקודה שממנה הכל מתחיל

באחד השיעורים שיתפתי מניסיון השנים שלי בליווי נשים שלא הצליחו להיכנס להיריון. כל אחת מהן הגיע עם אבחנה רפואית שונה, אבל אשתף אתכם כאן מה שראיתי שוב ושוב במישור האנרגטי של נשים שפנו לעזרתי.

כשהתבוננתי בגוף האנרגטי שלהן, ראיתי שוב ושוב חוויות עבר שהיוו חסימה ממשית בגוף המטופלות מפני חיים חדשים, ולא איפשרו לאנרגיה חדשה להיבנות:

• זיכרונות של התעללות מינית שלא קיבלו מקום וריפוי
• קושי עמוק לקבל את הנשיות וההתבגרות הנשית
• מערכת יחסים כואבת או לא בטוחה עם האם
• הפלות חוזרות – של האישה עצמה או של אמא שלה (גם כשלא מדברים עליהן ולא תמיד אפילו יודעים עליהן, יכולות להשאיר בגוף אנרגיה שלא השתחררה עד הסוף, ולהפוך לחסימה בפני היריון חדש)

כל אחת מהחוויות הללו, כפי שראיתי בגוף האנרגטי, היוותה חסימה לכניסה להיריון. וכאשר עבדתי עם נשים על ניקוי וריפוי המקומות האלה – הן נכנסו להיריון אחרי תקופה ארוכה של ניסיונות.

מתוך המקום הזה, אחת התלמידות בקהילה שלנו, “הורים מרפאים", שיתפה סיפור אישי מאוד כואב ואנושי. היא סיפרה שהבת שלה לא נכנסת להיריון כבר זמן, ורק מתוך הלימוד והעבודה הפנימית היא הצליחה לחבר בין זה לבין מערכת היחסים שלה עם הבת.

היא אמרה בערך כך: “הייתה לי ילדה בכיינית, קשה. היה לי מאוד קשה להיות בסביבתה. שמתי אותה הרבה עם מטפלות, לא לקחתי אותה לחופשות. היום, בדיעבד, אני מבינה עד כמה הייתי רחוקה ממנה רגשית. אני מצטערת. פעלתי לא נכון."

זה לא סיפור על “אמא רעה". זה סיפור על אמא שלא היו לה כלים, כמו רבות מאיתנו. וזה גם סיפור על מה קורה כשאהבת אם חסרה, לא כי אין אהבה – אלא כי היא מהולה בעומס, פחד, בדידות, וחוסר פניות.

כשחסרה אהבת אם מרפאה, מאיפה בכלל להתחיל לתאר את ההשלכות? כל כך הרבה תחלואים נפשיים ופיזיים, דפוסי התנהגות, הרגלים הרסניים, מערכות יחסים כואבות – הרבה פעמים מתחילים שם: בקשר הראשוני בין תינוק לאמא שלו, משלב ההיריון ועד שנים רבות קדימה.

ככל שאמא יותר מחוברת לעצמה ולילדיה, ומסוגלת לתת להם אהבה מרפאה – כזו שרואה, מקשיבה, מקבלת – כך הילדים גדלים עם ערך עצמי גבוה יותר, תחושת טוב פנימית, יכולת להיות שמחים ונינוחים, ויכולת אמיתית להגשים את עצמם בכל תחום.

כשהחיבור הזה חסר, מתחילים סדקים – לא רק בילד, אלא גם בעולם שהוא ייצור סביבו כמבוגר.

תיקון עולם, בעיני, יעשה דרך תיקון אימהות. לא תיקון במובן של “את לא בסדר, בואי נתקן אותך", אלא תיקון במובן של ניקוי, ריכוך וריפוי.

בכל אמא יש משהו קצת אחר שצריך התבוננות: פצעי ילדות, בושה, כעס כלפי עצמה או כלפי אימה שלה, או קושי להיות בנוכחות לכאב של הילד בלי להציף. אבל המטרה תמיד דומה: לעזור לה לנקות את עצמה מבפנים כדי שתוכל לתת אהבה מרפאה לילדיה.

“אבל אני כן אוהבת את הילדים שלי". כמעט כל אמא תגיד: “אני מאוד אוהבת את הילדה שלי, את הילד שלי." וזה נכון. השאלה היא לא אם את אוהבת – השאלה היא במה האהבה מהולה.

האם היא מהולה בעייפות שאין לה מקום, בכעס שלא קיבל מילים, בתחושת כישלון, בשיפוט עצמי תמידי? האם יש לך באמת פניות לאהוב, או שאת רצה כל היום על אוויר, מנסה לשרוד, ומצפה מעצמך להיות גם רגועה, גם סבלנית, גם נוכחת וגם שמחה?

אהבה מרפאה היא לא רק רגש. היא יכולת. יכולת להיות בתוך קשר עם הילד גם כשהוא קשה, גם כשהוא “בכייני", גם כשהוא מאותגר או חולה – בלי לנטוש אותו רגשית ובלי לנטוש את עצמך. זאת יכולת שנבנית – אפשר ללמוד אותה. היא לא “מתנה מלידה".

אהבה היא לא רעיון רוחני

אם לפני 25 שנה מישהו היה אומר לי “אפשר לתקן את העולם בעזרת אהבה", כנראה הייתי מגלגלת עיניים ואומרת לעצמי: “איזה רוחני חמוד", וממשיכה הלאה.

היום, אחרי שנים של ליווי הורים, חקירה פנימית, עבודה עם הנשמה, הגוף והרגש, אני מבינה שאהבה היא לא רעיון רוחני. אהבה היא חומר גלם – מוחשי, פיזי, נוכח. היא נרשמת במערכת העצבים של הילד, בעיניים שלו, בגוף שלו, והיא ממשיכה להיכתב שם כמין תסריט פנימי שהוא יחיה ממנו שנים קדימה.

כשאמא עוברת תהליך ריפוי, משהו משתנה גם בילדים שלה – גם כשהם כבר מבוגרים. כשהיא לומדת להיות יותר רכה עם עצמה, יותר מחוברת לילדה שהייתה, יותר נוכחת, פחות מוצפת – האהבה שלה נהיית נקייה יותר.

אז איפה מתחילים לתקן את העולם? לא בישיבות באו"ם, לא בחקיקה ולא בשיחות אינסופיות בפייסבוק (גם אם יש להן מקום). העולם מתחיל להירפא כשאמא אחת, בבית אחד, עוצרת ושואלת:

• האם יש לי את האומץ להתבונן פנימה ולגעת בפצעי העבר?
• אילו חלקים בי צועקים לעזרה?
• האם אני מוכנה לקבל תמיכה, ללמוד לאהוב אחרת – גם את הילדים וגם את עצמי?

הבריאה נהדרת, מלאה שפע – ים, הרים, צמחים, שמיים. החלק שמבקש ריפוי – זה החלק האנושי. כשאמא אחת נרפאת, עוד לב קטן בעולם מקבל הזדמנות להירפא איתה.

כך, דרך ריפוי האימהות, לב האנושות מתחיל להתרכך – אמא אחת וילד אחד בכל פעם." זה, בעיני, תיקון עולם אמיתי.

❤️ חנה