הדבר שמניע את רוב בני האדם לעשייה יום־יומית ולמימוש הפוטנציאל שלהם הוא רעב פנימי.

רעב פנימי הוא תחושה חיונית לכל אדם שרוצה להגשים את עצמו בכל תחומי החיים. כשיש לנו רעב פנימי, אנחנו נשארים ערניים, עם כוחות חיים שמושכים אותנו קדימה לעשייה מתמדת.

וכשאין לנו רעב פנימי? אנחנו כבויים, עייפים, בלי צורך לקום ולעשות. בדיוק כמו אחרי ארוחה גדולה מדי — שבעים, עייפים, בלי מקום לעוד.

כשאוכלים רק את מה שצריך, נשארים עם טעם טוב, ערניים, ועם מקום לעוד.

כשאני מתבוננת מהצד אני רואה לעתים קרובות ילדים מלאים, ולעתים ממש מפוטמים. ההורים שלהם מספקים להם כל מה שהם מבקשים — וגם את מה שלא.

מה זה יוצר?

ילדים משועממים, אדישים, חלשים, מלאים, מתלוננים. ילדים שאין להם מחויבות, שאינם מזיזים את עצמם כי הם כבדים, עצלנים, מוגבלים. ילדים שאינם מעריכים ואינם מודים.

זה כיף גדול לספק לילדים שלנו את כל מה שלנו לא היה, אבל חשוב לא פחות, לא לקחת מהם את מה שלנו כן היה — את הרעב.

וזה יתאפשר רק אם נשאיר אותם קצת רעבים.

אז איך עושים את זה, כשכל כך אוהבים וכל כך דואגים ורוצים בשבילם את הטוב ביותר?

זזים הצידה. מתבוננים בהנאה מרחוק. ומשאירים להם מרחב גדול להתמודד, לנסות, ללמוד, וגם לבקש כשצריך.

במרחב הזה כל הבמה שלהם. הם יחליטו איזה תפקיד הם רוצים לקחת, ואיזה תפקיד לתת לכם.

❤️ חנה