בדרכנו לאחד הביקורים בארץ, עשינו עצירה ברומא ונכנסנו לפיצריה שהתמחתה במטבח ים־תיכוני. הבעלים והמלצר היו מצריים.

זו הייתה כנראה אחת הפיצות הכי טעימות שיצא לי לאכול. תוך כדי שאנחנו אוכלים, בעל המקום התיישב לידנו ופתח בשיחה.

אחרי כמה דקות שמתי לב שהמבט שלו נעצר כשהביט בראש של דוד, הבן הקטן שלי. הוא היה בטוח שהוא רואה שני אזורים קטנים בלי שיער. חייכתי והסברתי לו שמדובר סתם בשיער בלונדיני, לא בקרחת, והתקרבתי כדי שיראה בעצמו.

ואז, מיד, הוא שיתף אותי: לבנו בן החמש יש קרחות בשיער.

עניתי לו שזו תופעה שקשורה למתח נפשי.

"מתח?" הוא שאל בתדהמה. "ממה כבר יכול להיות לו מתח? הוא בסך הכול בן חמש."

"כשאמרתי מתח ישר חשבת על המתח של הילד, אבל לא לזה התכוונתי". הסברתי לו שמקור המתח לא בהכרח של הילד, אלא המתח שלו שעובר לילד.

השתרר שקט לרגע. ואז משהו בו התבהר.

ראיתי את זה על הפנים שלו — אותו רגע של "איך לא חשבתי על זה קודם?"

"חיפשתי פתרונות בחוץ בכל מקום אפשרי ", הוא המשיך, "אבל שום דבר לא עזר".

למה הבן הצעיר שלו אלים?

הרעיון הזה, שיש עולם שלם שהוא לא נחשף אליו, גרם לו להרהר באתגרים נוספים שיש לו עם ילדיו.

הוא חשב כמה שניות ואז פלט, "ולמה הבן הצעיר שלי מתנהג באלימות?"

עניתי לו: "זה נובע מחוסר בשלום בית. זה כל העניין - שלום בבית מתחיל דווקא אצלך. כשיש לך שלום בפנים, הוא מוביל גם לשלום בית. תפסיק לריב עם אשתך."

הוא חייך אליי. ואני המשכתי והסברתי לו איך זה קשור אליו באופן ישיר, ואיך השלום צריך להתחיל דווקא ממנו — לפני שהוא יכול לצפות שהמצב בבית ישתנה.

הבנתי כמה חשוב שהורים ידעו על הכוח שיש להם בידיים, ועל האחריות שלהם כהורים לבחור בשלום.

מאחלת לכם שלום בתוככם ובבתיכם,
❤️ חנה