בימים האלה שבין יום השואה ליום הזכרון, ימים שבהם אנחנו עוצרים ומזכירים את אלה שלא חזרו, את אלה שנפלו, את הכאב שלא עובר, אני רוצה לדבר על משהו שנראה אישי ופנימי, אבל הוא לב לבה של כל חברה ושל כל שלום אמיתי: הבחירות הקטנות שאנחנו עושים כל יום.

יש כל כך הרבה כאב בעולם. אנחנו רואים אותו בחדשות, שומעים אותו בשיחות, ולפעמים מרגישים אותו עמוק בתוכנו, גם כשאנחנו לא יודעים בדיוק מאיפה הוא בא.

ואת עשויה לשאול את עצמך: "מה אני יכולה לעשות? העולם גדול, הכאב גדול, ואני רק אדם אחד."

אבל דווקא כאדם אחד, יש לך כוח אמיתי, גם בחיי היומיום, לעשות צעד פשוט שימנע ממך כאב וגם מהסובבים אותך. זה מתחיל בצעד אחד: להיות ערה לעצמך.

מודעות היא הצעד הראשון, אבל לא האחרון.

כשאנחנו לומדים משהו חדש – על עצמנו, על הדפוסים שלנו – נולדת מודעות. אנחנו רואים משהו שלא ראינו קודם.

זה רגע יפה ומשמעותי. הלמידה נותנת לנו מפה. אבל מפה בכיס היא לא כמו לצעוד בדרך הלכה למעשה.

מודעות חיה בראש, בהבנה, בתיאוריה. היא אומרת: "אני יודעת שזה לא טוב לי." אבל היא לא תמיד מתורגמת לפעולה ברגע הספציפי בו צריך לקחת החלטה או לפעול.

ערות היא שלב אחר לגמרי. היא מודעות שיורדת מהראש אל החיים עצמם.

הנה כמה רגעים שכולנו מכירים:

• רכילות — את יודעית שלשון הרע פוגעת. ובכל זאת, בין קפה לעוגה, את מוצאת את עצמך מרכלת שוב. ערות היא הרגע שבו את שמה לב בדיוק כשזה קורה ובוחרת לעצור.
• כעס כלפי הילדים — את יודעת שצעקות לא עוזרות ואפילו פוגעות. אבל את מוצאת את עצמך צועקת שוב. ערות היא הרגע שבו את שמה לב שאת מאבדת את קור הרוח ובוחרת לנשום לפני שאת מגיבה.
• ביקורת עצמית — את מודעת לכך שהקול הפנימי שלך נוקשה מדי. הוא ממשיך להגיד "לא מספיק טוב, לא הצלחת." ערות מזהה את הקול הזה ברגע שהוא מופיע ומאפשרת לבחור קול אחר.
• אכילה רגשית — אדם יודע שהוא אוכל מתוך לחץ ולא מרעב. ערות עוצרת אותו בדיוק ברגע שהוא פותח את המקרר ושואלת: "מה אני באמת צריך עכשיו?"

זו הנקודה שבה שינוי אמיתי קורה.

ערות לא שואלת "מה אני יודעת?" — היא שואלת "מה אני עושה עכשיו?"

ערות היא פרקטיקה, לא תובנה. כדי להפוך מודעות לערות, אנחנו צריכים להחזיר את עצמנו שוב ושוב לרגע הנוכחי — בחירה להיות נוכחים בתוך חיינו ולא לחיות על טייס אוטומטי.

בתוכנו חיים הרגלים ודפוסים שפועלים לפעמים מעצמם, מבלי שבחרנו בהם.

מודעות מציפה את הדברים, אבל ערות היא זו שעושה STOP ומאפשרת לנו לבחור אחרת.

וכל פעם שאנחנו בוחרים אחרת, אנחנו מתגברים על החולשות שלנו, הכאב שאנחנו נושאים מתחיל להתפוגג, ויש לנו יותר מקום לאהוב, לתת ולחבר.

בתקופה בה אני כותבת מסר זה, ביו יום השואה ליום הזיכרון, אנחנו עומדים במקום שבו הכאב הוא ממשי ועמוק.

ואחד הדברים שאנחנו יכולים לעשות לכבודם – לכבוד אלה שלא יכולים עוד לבחור – הוא לבחור:

לבחור מי אנחנו רוצים להיות. לבחור כיצד אנו פועלים. לבחור אהבה על פני כעס, חיבור על פני ניתוק, שלום על פני מאבק.

כל בחירה קטנה שאנחנו עושים היום — לעצור לפני שאנחנו מגיבים, לבחור מילה טובה במקום פוגעת, להישאר נוכחים עם מי שאנחנו אוהבים — היא לא רק טובה לנו. היא תרומה לעולם.

כי אדם שאוהב את עצמו, יכול לאהוב את האחר. ואהבה שמחלחלת מאדם לאדם — היא הבסיס לכל שלום אמיתי.

שאלה עבורכם

היום שלנו עוד לא הסתיים. עוד יש לך הזדמנות – עכשיו, לא מחר – לעצור רגע ולשאול את עצמכם: באיזה רגע היום הייתי ער לעצמי — ובחרתי לפעול שונה? ובאיזה רגע נסחפתי מבלי לשים לב?

לא צריך לשנות הכל. צריך רק להיות ערים.

כי ערות, בסופו של דבר, היא הגשר בין מי שאנחנו לבין מי שאנחנו רוצים להיות.

מתפללת לימים טובים של שלום ואחדות

❤️ חנה