לא מזמן צפיתי בסרט טבע מרתק על פינגווינים. היה שם רגע אחד שנחרט לי בלב: משפחת פינגווינים עמדה על צוק גבוה ומבודד, שגובהו יותר מ 100 מטר מעל פני הים. בראש הצוק היו פינגוינים צעירים שנולדו על ראש הצוק והגיע זמנם לצאת לחיים עצמאיים. כדי לשרוד, עליהם היה לעשות את הדבר האחרון שהיו רוצים לעשות, והוא לקפוץ למי האוקיינוס, ושם למצוא מזון. הראשון שקפץ היה האבא. הוא לא היסס – ריכז את כל האומץ, הביט קדימה, וקפץ הכי רחוק שיכול היה, כדי להימנע מהסלעים החדים שלאורך כל המצוק. הוא מתח את כנפיו המגושמות וכך גלש באוויר מספר שניות תוך שהוא מרכך את החבטה במים כמה שאפשר. אחריו קפץ פינגוין צעיר ואמיץ. הוא נתן דחיפה גדולה ברגליו ובאוויר מתח את כנפיו הקטנטנות והגיע בביטחה למים. אבל היו גם כאלה שחששו... חלקם התלבטו. הם ניסו להתקרב לקצה בזהירות, עוד קצת, ועוד קצת, וכשהגיעו לקצה כבר לא היה לאן להתקדם. אחרים נרתעו מלתת קפיצה גדולה וניסו לתת קפיצה קטנה, קרוב למקום בו עמדו. כל אלה מצאו את עצמם נחבטים בסלעים שוב ושוב ושוב, כל הדרך עד התחתית, במסע אכזרי שלא הותיר להם כל סיכוי לשרוד בו. הסצנה הזו לא יצאה לי מהראש. חשבתי לעצמי: כמה פעמים אנחנו, בני האדם, עומדים מול אתגר, חלום או מטרה – ומפחדים לקפוץ? כמה פעמים אנחנו מתקרבים לאט, מהססים, חוששים מהלא נודע, מנסים "לבדוק את המים" בזהירות… ובפועל – דווקא הצעדים הקטנים, ההיסוס, הם אלה שמסכנים אותנו. לפעמים, כדי להגיע למקום חדש, כדי להגשים חלום, כדי להצליח באמת – צריך לקפוץ רחוק. להעז. לסמוך על עצמנו. לרכז את כל האומץ ולתת את הקפיצה הכי גדולה שלנו. זה לא אומר להיות פזיזים או לא לחשוב – אלא להבין שלפעמים, הדרך הבטוחה ביותר היא דווקא האומץ ללכת עד הסוף. כי מי שמנסה "להתגלגל" לאט, או מפחד לעשות את הצעד הגדול, עלול להיתקע על הסלעים של החיים – של הפחד, הספק, הדאגה. אז בפעם הבאה שתעמדו מול אתגר, חלום או שינוי – תזכרו את הפינגווינים. תשאלו את עצמכם: "האם אני מוכן לקפוץ רחוק?"
"האם אני נותן לעצמי את הסיכוי האמיתי להצליח, או שאני נצמד לסלעים מתוך פחד?" ולפעמים, דווקא הקפיצה הגדולה – היא זו שמביאה אותנו הכי רחוק, הכי בטוח, הכי קרוב ליעד שלנו. אז אל תפחדו לקפוץ – כי רק מי שמעז, מגיע למרחקים שלא חלם עליהם. ❤️ חנה