אתמול היה יום השואה והגבורה, והדבר שהכי תפס אותי היה הכאב של ניצולי השואה על ההפרדה מאימא שלהם. הם עברו חוויות לא אנושיות, ובסיפורים שלהם בכו על אמא, על הגעגועים אליה, על העצב מהפרידה, על הכמיהה לחלום עליה ועל הריח והחיבוק שלה. אני כותבת את זה ועיניי מלאות דמעות על הכאב הגדול שלהם. החיבור בין אם לילדיה הוא הדבר הכי אנושי שקיים – אהבה טבעית ועמוקה, הביטחון הקיומי הבסיסי ביותר. גם אחרי 80 שנה, הידיים של אמא עדיין חסרות להם. זה לא משנה כמה הם הצליחו בחיים והמשפחה הענפה שהקימו. הפצע של הפרידה מאימא והגעגוע לאמא נשאר חי בתוכם ולעולם לא הגליד. הייתי כל כך רוצה להחזיר להם את אמא שלהם, אבל לצערי אי אפשר. מה שנשאר זה לחבק אותם מרחוק, להקשיב בשקיקה לכל מילה ולכל אנרגיה שיוצאת מהם, וללמוד מהם על כוח החיים, על החוסן הפנימי ועל החשיבות העצומה של אמא בחייהם של ילדיה. להם לקחו את אמא שלהם, אבל אנחנו כאן, יכולות להיות עבור הילדים שלנו ולהעניק להם אהבה מרפאה. חשוב לי להזכיר לך עד כמה הנוכחות שלך, השמחה והבריאות שלך חשובות בעולם שלנו ובעולמם של ילדיך – גם כשהם כבר מבוגרים ובנו משפחות משלהם. הקשר בין אם לילדיה לא נעלם עם השנים. הילדים שלך מחוברים אליך וניזונים ממי שאת, גם כשהם בגיל 20, 30, 40 ויותר. כשאת בריאה ושמחה, את חיה ומחיה את כל מי שסביבך – ובמיוחד את ילדיך. אימהות לעתים קרובות נשאבות במערבולות החיים – בין עבודה, מטלות, דאגות – ושוכחות עד כמה הן נחוצות, ויותר מכל – משפיעות על העתיד של ילדיהן וכך על העולם כולו. לפעמים, כשאמא נפגעת בנפש או בגוף, הילדים שלה מרגישים כאילו לקחו אותה מהם והיא חסרה להם מאוד. המחלות, הדיכאון, הטראומות, מרוץ החיים, הפחדים והדאגות – עלולים לגרום לאמא להיות "נוכחת-נעדרת". לניצולי השואה לא יכולנו להחזיר את האימהות. אבל לנו ניתנה הזכות הכי גדולה: לא רק להיות אימהות – אלא לבחור איזה אימהות נהיה. כשאתן עושות את הדבר הכי "פשוט" בעולם – מרימות את המבט מהטלפון כשהילד מדבר, מחבקות אותו סתם כך באמצע היום, צוחקות איתו על בדיחה מטופשת או מרימות טלפון ומקשיבות למצוקות שלו – אתן לא "סתם" אימהות. אתן יוצרות עולם. והוא לא צריך להיות מושלם, אלא עולם שבו הילד שלך מרגיש שאת נוכחת ואוהבת אותו. אז גם אם את מתמודדת עם אתגר פיזי או נפשי וקשה לך כרגע בחיים, הנוכחות שלך, האהבה, החיבוק, ההקשבה והשמחה שלך הם מתנה שאין לה תחליף, הם חלק מהשורשים שמחזיקים אותם. אני מאחלת לך להישאר מחוברת לעצמך ולילדיך, בכל גיל ובכל שלב בחייך, ולהעניק להם אהבה מרפאה. כי האהבה שאת מעניקה – היא הכוח הכי גדול שיש. היא זו שתשאיר בהם חותם לנצח. באהבה,
חנה ❤️