אנחנו כהורים בנתינה. זה בטבע שלנו. אבל לפעמים אנחנו כל כך עסוקים בלעזור, לתמוך, "לסדר עניינים" – שאנחנו שוכחים את עצמנו. אנחנו שוכחים שהילדים לא רק צריכים אותנו בדברים היומיומיים, אלא גם – ואולי בעיקר – כמנטורים: יציבים, מובילים, כאלה שמכירים בערך שלנו ובמקומנו – בבית, בחיים של ילדינו ובכלל בעולם. כי שם, בתוך מערכת יחסים שיש בה גם כבוד הדדי וגם נוכחות הורית ברורה – מתהווה החינוך האמיתי. זוג הורים שיעצתי להם שיתף אותי שהבת שלהם חוותה תקופה קשה – משבר רציני במערכת היחסים עם בן זוגה. כשהמצב התערער, היא הגיעה אליהם עם שלושת ילדיה, והם כמובן פתחו את הדלת ואת הלב. "רצינו שהיא תדע שהיא לא לבד," הם אמרו לי. "בטחנו בזה שזו תהיה תקופה קצרה, ושזה מאוד יחזק אותה." אבל שבוע רדף שבוע, והם התחילו להרגיש מותשים. הם הרגישו כאילו הבית, שנפתח כל כך באהבה, הפך למקום שבו הצרכים והרגשות שלהם נדחקו הצידה. הם גילו שוב ושוב שדברים שחשובים להם – סדרי הבית, שגרות אישיות, פינות קטנות של שקט – הפכו פתאום לפחות רלוונטיים. הם לא הרגישו שהייתה רגישות או הערכה למה שהם נתנו; במקום תודה או התחשבות, הופיעו עוד ועוד בקשות וציפיות. הם הרגישו שהנתינה שלהם נלקחת כמובנת מאליה, כאילו אין גבול למה שאפשר לבקש מהם. הם הרגישו כאב כי הם רצו שיראו גם אותם, שיבינו שבלב הנתינה יש גם מקום לצרכים של ההורים. זה כאב כבד שלא ציפו לו ולמרות זאת, הם פחדו לפתוח את הנושא. "מה אם נרחיק אותה? מה אם נפגע בה?" ושם הייתה הנקודה הכי משמעותית. אמרתי להם: "לשמור על עצמכם – זו לא סתירה לנתינה שלכם. זו הדרך לתת מעצמכם בלי לאבד את עצמכם." הוספתי: "כשבתכם לא שומעת מכם את הגבולות הברורים שלכם – היא לא לומדת שיש דרך בריאה להתנהל מול ההורים, מול הבית שמארח אותה, מול החיים." זה הזכיר לי מקרה אישי, קטן, אבל משמעותי מאוד עבורי. יונתן, הבן הבכור שלי, שמע שאנחנו מגיעים לביקור בארץ. הילדים הגדולים מתגוררים ביחד בבית, ויונתן, באופן טבעי, עבר לחדר שלי ושל בעלי. כשהוא שמע שאנחנו באים, הוא מאוד שמח – אבל גם העלה חשש: "אז מה, עכשיו אני אצטרך שוב להעביר את כל הדברים שלי? אתם הרי לא יודעים כמה זמן תישארו…" מצד אחד, רציתי לומר לו את מה שכבר חשבתי – שלא יפנה שום דבר, שנישן בחדר אחר. אבל משהו בי לא היה שלם עם זה. באותו ערב התקשרתי אליו ואמרתי לו: "יונתן, יש משהו שמפריע לי. עצם זה שאתה בכלל חושב שאבא שלך ואני נישן בחדר הפחות טוב – זה לא עושה לי טוב. אני מרגישה עם זה סוג של כישלון. אנחנו מעולם לא חשבנו – ולא נחשוב – שההורים שלנו ישנו בחדר שהוא פחות טוב. זה לא עולה על הדעת." הוא הסביר את עצמו, הקשיב, ואז אמר: "את צודקת. אני מצטער. אני מבין לגמרי." וזה היה עבורי רגע חשוב. לא בגלל החדר, אלא בגלל הערכים. היה לי ברור שהשיחה הזו – יותר מהשינה או הסידור – מעבירה לו מסר:

• ההורים שלך הם תמיד במקום של חשיבות עליונה.
• כל מה שיש לך בחיים – צמח משורש של אהבה, השקעה ונאמנות שלנו אליך.
• הדרך הטבעית היא לשים אותנו במקום הגבוה ביותר, כדי שגם הדור הבא ילמד זאת ממך.

המסר שחוזר שוב ושוב – בין אם מדובר בזוג שנותן הכול לבת שלו, או באמא מול בן אהוב – הוא זהה: להציב גבול זה לא משהו שנוגד אהבה. להיפך, זו הדרך הכי עמוקה לאהוב. כשאנחנו נותנים לילדים הכול על חשבון עצמנו, אנחנו אומרים בלי מילים: "אתם חשובים – ואנחנו פחות." אבל כשאנחנו משתפים, מדברים, מקיימים שיח פתוח ונאמן לרגשות שלנו – אנחנו אומרים להם: "גם אתם חשובים, וגם אנחנו." אנחנו נותנים להם מודל של תקשורת בריאה, של יציבות, של מערכת יחסים שמבוססת על עוצמה ולא על ריצוי. הורים שמצליחים להציב את עצמם במקום הגבוה והנכון – לא מתוך נוקשות, אלא מתוך עמוד שדרה וערכים פנימיים מלמדים את הילדים שלהם מהו הורה, מנטור, עוגן. ילדים שמכבדים את ההורים שלהם – הם ילדים שמכבדים את עצמם ואת החיים.

• הם יותר רגישים כלפי אחרים.
• הם יודעים להעריך.
• הם לא מפתחים תחושת "מגיע לי", אלא חיים מתוך קשר עמוק לערכים של אהבה, הודיה וגבולות.

וזו חובתנו כהורים – להבטיח שזה יקרה. לא רק בלומר להם "תהיה נחמד", אלא בלהיות דמויות שעושים להם כבוד בבית. דמויות שילדים יכולים להתבונן בהן ולהגיד: "אני רוצה להיות כמוהם. אני מקשיב להם. אני מתייעץ איתם." כי בינינו – איזה ילד יוכל באמת להעריך ולקבל ייעוץ והשראה מהורה שאין לו עמוד שדרה, שלא יודע להציב גבולות או לעמוד על המקום שלו? כשאנחנו שומרים על הערך העצמי שלנו, הילדים לומדים שאנחנו לא רק נותני שירות – אנחנו מובילי דרך. וכשאנחנו לא עושים את זה – אנחנו לא באמת עוזרים להם, אלא מקבעים נוכחות חלשה שהם יתקשו לכבד. אם לא נלמד את הילדים שלנו לכבד אותנו כהורים, לשים גבולות ולהעריך את מקומנו, אנחנו לא רק פוגעים בעצמנו: אנחנו פוגעים גם בהם, וגם בדורות הבאים. מציאות בה ההורים לא מקבלים כבוד ורגשותיהם נדחקים שוב ושוב, לא נגמרת אצלנו – היא הופכת להיות דפוס חיים. הילדים שלנו, שכיום אולי מקבלים מאיתנו בלי לעצור לחשוב עלינו, עלולים למצוא את עצמם בדיוק באותו המקום בעוד כמה שנים, כשהם יהיו הורים בעצמם והילדים שלהם לא יכבדו אותם או יקשיבו להם. וזה לא רק עניין של "נחת" להורים. כיבוד הורים ובניית גבולות ברורים היא סידרת החינוך הטובה ביותר שאנחנו יכולים לתת לילדים שלנו. כשילד לומד לראות בהוריו סמכות ראויה לכבוד, הוא מקבל ביטחון, עמוד שדרה והבנה שיש עולם ערכים שעליו הוא יכול להישען – ואלו מתנות לחיים. אל תשכחו – לא רק הילדים שלכם לומדים מכם כאן ועכשיו, אלא גם ההורים שהם יהיו בעתיד, והנכדים שיספגו את הערכים שהעניקו להם הוריהם ויפעלו לאורם. אל תוותרו על המקום שלכם, גם לצד כל הנתינה. כשתשמרו על עצמכם – תשמרו גם עליהם. ושאלת סיום עבורך: האם הילדים שלך באמת רואים אותך? ❤️ חנה