תדמייני רגע אחד פשוט: הריח של לחם טרי מתחיל למלא את המטבח.

אני אופה לחם מספר פעמים בשבוע כבר יותר מ-15 שנים, ולפעמים אני עדיין נדהמת – איך מעיסה של מים, קמח ומחמצת יוצא לחם מושלם?

יש בי משהו ילדותי שמתרגש בכל פעם מחדש מהנס הזה. לפני שנים, כשהתחלתי לאפות לחם טרי בבית, עשיתי את זה מתוך צורך בסיסי – להאכיל את המשפחה בלחם אמיתי, לא תעשייתי. אבל מה שהתחיל כשגרה הפך לטקס קטן של אמונה. אני יודעת דבר אחד בוודאות: אם אני לשה את הבצק היטב, עם נוכחות, עם תשומת לב, סבלנות ואהבה – בסוף ייצא לי לחם. אני לא שואלת מתי הוא יתפח או איך בדיוק הוא ייראה. אני פשוט יודעת – אם לשתי היטב, לחם יהיה.

הלישה היא פעולה שמתרחשת כאן ועכשיו. כשאני לשה, אני בתוך החומר, מרגישה כל תנועה, כל שינוי במרקם, את החום שנוצר בין הידיים. אני שומעת את הצליל החרישי של הבצק שנרפה, מריחה את הריח הראשון של יצירה שנרקמת בקערה. אין שם מחשבות על העתיד, אין דאגה, רק עשייה נקייה ובטוחה שבקצה הדרך יחכה ריח משובב-לב של לחם אפוי.

וככה גם בחיים. בעתיד שלנו אין קסם מקרי. הוא לא נבנה מתי שנגיע אליו — הוא נוצר עכשיו, בכל רגע שבו אנחנו לשים את המציאות. כל מחשבה, כל מילה, כל בחירה – הן תנועות קטנות של לישה. אם נעשה אותן באהבה, באמונה ובשמחה – הבצק של חיינו יתפח לכיוון טוב. לעומת זאת, אם נעשה אותן בחוסר סבלנות, בביקורת, בפחד – התוצאה עלולה להיות בצק שלא נאפה, שלא קיבל מאיתנו חום.

אני זוכרת אישה מאחת מתוכניות הליווי שלי שאמרה לי: "אני כל הזמן בודקת את עצמי – מתי כבר ארגיש טוב יותר? מתי השינוי יקרה?" שאלתי אותה: "תחשבי עליי כשאני מכינה לחם. מה קורה אם אני כל הזמן מסירה את הכיסוי מהקערה?" היא צחקה ואמרה: "הבצק לא יתפח." "בדיוק!" השבתי, "כשאנחנו שואלות את עצמנו כל הזמן 'מתי זה כבר יקרה? מתי יגיע השינוי?' – זה בדיוק מה שאנחנו עושות: עומדות ליד הקערה ומתערבות בתהליך. הרי ברור – הבצק לא יספיק לתפוח אם לא ניתן לו שקט, זמן, אמון וסבלנות. היצירה דורשת אמונה בתהליך, לא שליטה בתזמון."

תחשבו על זה רגע: כמה אנרגיה אנחנו מבזבזות כשאנחנו מחכות למשהו ש"יגיע"? ממתינות לשינוי במשקל, למערכת ייחסים טובה יותר, להצלחה בעבודה, לילדים ש"יסתדרו". במקום ללוש את הרגע הזה, אנחנו עסוקות בלמדוד את התפיחה שלא קיימת עדיין.

ללוש את העתיד זה להפסיק לרדוף אחרי "מתי", ולשאול במקום זה "איך". איך אני יכולה להיות נוכחת? איך אני יכולה עכשיו, ברגע הזה, להשקיע מחשבה אחת טובה, מילה אחת מעודדת, פעולה אחת שמקדמת אותי? כל תנועה כזו היא לישה קטנה בבצק של העתיד.

איך זה נראה ביום יום?

בבוקר, במקום לחשוב "מתי כבר ארגיש טוב יותר?", תשאלי את עצמך "איך אני יכולה להתחיל את היום עם עשיה מעצימה אחת?"

לפני שיחה עם ילד מאתגר, במקום "מתי הוא כבר יבין?", תשאלי "איך אני יכולה לגשת אליו עכשיו עם קצת יותר סבלנות?"

כשמתחילים פרויקט חדש, במקום "מתי זה יצליח?", לשאול "איך אני עושה את הצעד הראשון הכי טוב שאפשר?"

מה שאהוב עליי ביותר בלישה זה שהיא שקטה. אין בה לחץ, אין בה רעשי רקע. היא פשוט מתרחשת. כשאני לשה בצק, אין לי טלפון ביד, אין רדיו ברקע, אין ילדים שקופצים סביבי. יש רק אותי והבצק. וגם בעתיד שלנו זה ככה – לא צריך לרדוף אחריו במירוץ מטורף, אלא לגעת בו כל יום דרך פעולות קטנות שממלאות אותנו באמונה שהוא תופח.

יש לי חברה טובה שאיבדה לאחרונה את עבודתה. היא התקשרה אליי בוכה: "איך אני אסתדר עכשיו?" אמרתי לה: "בואי נלוש קצת בצק יחד." באנו למטבח שלי, התחלנו לעבוד בשקט. אחרי חצי שעה היא נרגעה ואמרה: "את יודעת? אני מרגישה שגם בחיים שלי הבצק יתחיל לתפוח. אני רק צריכה לתת לזה זמן." בדיוק! לפעמים מספיק לעשות משהו פשוט וטבעי, כדי שהאמונה תחזור.

כשנשכיל להבין שהעתיד לא נמצא מעבר לפינה, אלא ממש בין כפות הידיים שלנו – החיים ייראו אחרת. כל רגע יהיה הזדמנות ללוש עוד תנועה של אהבה, של סבלנות, של שמחה ושל בחירה לכוון העתיד המיוחל.

ובסוף, בדיוק כמו הבצק, גם העתיד שלנו יתפח. הוא יתפח בזמן שלו, בדרך שלו – ללחם בריא וטעים כשיצא מהתנור.

איזה בצק את לשה היום? איזה עתיד את יוצרת ברגע הזה – במחשבה, במילה או במעשה? מה הצעד הקטן שאת יכולה לעשות עכשיו, כדי שהבצק שלך יתחיל לתפוח? כי אם תתני לבצק שלך זמן, אהבה ונוכחות – אין ספק שיתפח בדיוק כמו שחלמת. 🥖

❤️ חנה