סיימתי יום עבודה ארוך בקליניקה. אלה היו מקרים קשים וסבוכים. הגוף עייף, הראש כבד.

תוך שאני יוצאת מהקליניקה מותשת, שמעתי את בתי נעמה צוחקת בסלון. בבית הרציני שלנו, היא תמיד זו שצוחקת הכי הרבה — ממש מתגלגלת. וזה תמיד עושה לי טוב כשאני בסביבתה. אפילו כשכואב לה, היא לא בוכה ולא מתלוננת — היא פשוט צוחקת.

אבל אותו ערב הייתי עייפה מדי.

"נעמה," אמרתי לה, "אולי מספיק כבר?"

היא הורידה את הקול, המשיכה להסתכל בטלפון ולצחוק בשקט.

"מה את רואה שכל כך מצחיק?" שאלתי אותה.

"אימא את חייבת לראות איתי. זה פספוסים. זה מה זה מצחיק."

"אני לא אוהבת פספוסים," אמרתי. "זה מעצבן אותי."

היא הסתכלה עליי ואמרה: "אימא נו, זה מה זה יצחיק אותך - ואז תרגישי הרבה יותר טוב."

"אוקיי," אמרתי לה. "כמה דקות ביחד."

לקח לי חצי דקה.

שתינו התחלנו לצחוק עד דמעות. כולם הצטרפו, וצחקנו ביחד במשך שעה שלמה.

מה שהרגשתי אחרי

זה היה כל כך כיף וכל כך משחרר. הרשיתי לעצמי לעזוב את הטרדות, את השגרה, את המחשבות, ונכנסתי לעולם של צחוק.

העול נשטף בקלילות. הדאגות התפוגגו. האנרגיות שלי חזרו אליי. האווירה בבית הייתה קלילה ונעימה. זכיתי לשעה של ריפוי עמוק — והכי מצחיק, שזה היה בלי כל מאמץ.

נעמה לא ידעה שהיא מרפאת אותי. היא פשוט הכניסה אותי לרגע שלה.

הצחוק שחיכה לי בסלון אחרי יום קשה לימד אותי משהו שלא אשכח — על ריפוי, על קלילות, ועל מה שילדינו יכולים ללמד אותנו כשאנחנו מאפשרים להם.

מאחלת לך חיים מלאי חיוכים וצחוק,
❤️ חנה