לא פעם ולא פעמיים בטח תפסתם את עצמכם חולמים לברוח מהכול — לקחת כמה ימים, להתנתק, ולתת לראש לנוח.

ורוב הפעמים זה פשוט לא קורה. מי ישמור על הילדים? מאיפה הכסף? עם מי בכלל? ואיך משאירים מאחור את כל מה שמחכה לנו בעבודה ובבית?

אז החופשה נדחית, אבל האמונה נשארת: אם רק הייתה לי חופשה — הייתי רגועה יותר, נעימה יותר, יצירתית, עובדת טובה יותר, אימא טובה יותר. וכשאין חופשה, איך בכלל אפשר לצפות מעצמנו להיות כאלה?

יום אחד הגעתי בדיוק לשם, הייתי בטוחה שאני חייבת לצאת. סיפרתי לבן זוגי כמה אני עייפה, וכמה אני זקוקה לשקט.

הוא הביט בי ואמר: "אז למה את מחכה? תסעי לאן שבא לך."

עצרתי לרגע ושאלתי את עצמי באמת:
לאן הייתי רוצה לנסוע?
— לשום מקום.
עם מי הייתי רוצה להיות?
— עם הילדים ועם בן הזוג שלי.
מה הייתי אוכלת?
— רק דברים בריאים.
מה הייתי עושה שם?
— יוצאת לריצה, ישנה כמה שבא לי, צופה בילדים צוחקים, יוצאת לטבע, כותבת, מטפלת בעצמי, וקמה מתי שהגוף שלי מבקש.

הבנתי שכל מה שאני כמהה לו — כבר קיים אצלי, כאן, בשגרה.

אז למה אני בכל זאת מרגישה תקועה? למה צריך לברוח למקום רחוק כדי לקבל את מה שכבר יש לי?

הבנתי שיש דבר אחד שאני לא מרשה לעצמי: לחיות בתחושת חופש בתוך השגרה. רק שם, הרחק מהבית, כשקוראים לזה "חופשה" — רק שם זה נחשב לגיטימי להרגיש חופשייה.

הכרזתי על הבית שלי כבית מלון פרטי משלי, שמספק לי הכול ברמה הכי גבוהה שיש. את בית המלון הזה אי אפשר להשיג בשום מקום אחר בעולם, כי בו גרים האנשים שהכי יקרים לי.

אז האטתי את הקצב, והחלטתי לתת לעצמי רגעים קטנים וקסומים של "חופשה" יומיומית, שאני עצמי מארגנת ויוזמת.

בחופשה הזאת: כשאני עייפה — אני עוצרת ונחה. כשאני צריכה שקט — אני שותקת ומתבוננת. כשחסר לי אוויר — אני יוצאת החוצה, לטבע.

חיי היום יום שלי הפכו להיות חופשה אחת גדולה,
ומאז אני בכלל לא רוצה לברוח לשום מקום
כי הכי טוב בבית, ואין כמו בבית.
ואם אני חייבת לנסוע ולישון בחוץ,
הדבר שהכי משמח אותי זה לשוב הביתה לחופשה שלי.

מאחלת לכם שהשגרה תרגיש כמו חופשה עבורכם,
❤️ חנה